גשר דרך סערה
בהצטרפות להמון תקוות האקלים בשארם א-שייק, אני נזכר עד כמה מפסגת האקלים הזו של האו"ם, כמו כל ועידה קודמת של הצדדים (COP) היא – במקרה הטוב – ניסוי מחשבתי, צעד ביניים.
התחייבויות המתווך כאן מסמנות את המטרה המשותפת שלנו: לכל מדינה ולכל חברה יש עבודה דחופה בעשור הזה כדי להפוך את היעד העולמי של אפס פליטות נטו לקיימא. אבל אינדיקטורים מרכזיים מצביעים בכיוון הלא נכון.
עבור הדרום העולמי, זה מרמז על תוצאה בלתי נמנעת. המשימה שלנו לפרוס ולהרחיב טכנולוגיות זמינות לבלימת פליטות היא קשה יותר, משבשת ולעיתים יקרה יותר במקומות הפגיעים ביותר להתחממות כדור הארץ.
אקלים אחד, הרבה תגובות
מציאות זו היא הליבה של כל מושג של צדק אקלים. זה מוכר באותיות הקטנות של הסכם האקלים של פריז עם מחויבות מפורשת ל"עקרון האחריות המשותפת אך הנבדלת והיכולות בהתאמה" (סעיף 2.2).
ועדיין, האמת הפשוטה הזו מרגישה מנוגדת לאינטואיציה עמוקה.
הנטל של הפחתת טביעת הרגל הפחמנית הנגרמת בעיקר על ידי מדינות בצפון המתועש נופל בכבדות על אזורים שתרמו הכי פחות לפליטת פחמן עולמית – ובהם המשאבים הזמינים להתמודדות עם בעיה זו דלים.
ב-Prosus and Naspers, אנו עובדים קשה כדי לעמוד בהנחיה הטכנית המפורטת של יוזמת Science-based Targets (SBTi). מחויבויות מבוססות מדע הן קריטיות, אבל ניתוק הצמיחה מפליטות הוא אתגר לכל עסק.
אם הנסיבות היו שוות, המקרה העסקי להפחתת פחמן היה פחות מרתיע.
אם הנסיבות היו שוות, המקרה העסקי להפחתת פחמן היה פחות מרתיע. הנסיבות אינן שוות. הפורטפוליו שלנו משתרע על פלחים, כולל משלוח מזון ופרסומות מקוונות, מברזיל לרומניה ועד דרום אפריקה. זה קשה. כל עסק נמצא בשלב אחר של בגרות בפעולת האקלים – והאפשרויות העומדות לרשותו משתנות בהתאם לסביבת ההפעלה המקומית ותמהיל האנרגיה של המדינה.
האיום מהתמוטטות האקלים הוא פלנטרי. קיומי. אבל תגובה יעילה דורשת בסופו של דבר התחשבנות עם ההיסטוריה. אנחנו צריכים להבין את האחריות הלא שוויונית לפליטות היסטוריות: זה קורה. אנו זקוקים לתגובה מובחנת, מתוך הכרה ביכולות השונות (מדיניות, ידע, טכנולוגיה) ששחקני תאגיד חייבים לנווט בהן.
כל מחויבות אמינה ל"מעבר צודק" חייבת להתחשב בעלויות בפועל של ההון למימון שחרור פחמן.
שאפתנות וצדק
אנחנו מדברים על 'מעבר צודק'. מהמקום שבו אנחנו נמצאים עכשיו, זה רעיון גדול שצריך להדגיש. רווחי התעסוקה, הצמיחה והפרודוקטיביות מהמעבר לאנרגיה הם אמיתיים ובעדיפות הומניטרית.
לשרטט את הצעדים המעשיים לפתיחת הזדמנות זו מרתיעה כפליים במקומות שבהם העלויות היחסיות אינן שוות לחלוטין.
כל תוכנית אמינה לאפס נטו תלויה בחברות שאפתניות בכלכלות שבריריות (הולכות וגדלות) כדי לעמוד באותם יעדים מבוססי מדע כמו עמיתיהם במדינות עשירות יותר. העניין הוא כמובן לא לצמצם שאפתנות אלא להבין ולתמוך במדיניות ובצעדי מימון המאפשרים לחברות לפעול.
זה אולי נראה מובן מאליו, אבל זה מטבעו מנוגד לאינטואיציה.
סעיף 2.2 להסכם פריז מכיר באחריות הלא שוויונית לפליטות היסטוריות. או כפי שטוענת גרטה תונברג, פעילת האקלים המתבגרת שהתייחסה לפסגות האקלים העולמיות על ה"בלה בלה בלה" הבלתי יעיל שלהן בספרה החדש: כולנו באותה סערה אבל לא באותה סירה.
אם אנחנו רציניים לגבי "עשור הפעולה" הזה – ההמרצה מה-COP של גלזגו בשנה שעברה – המדיניות הגלובלית חייבת להגיב באופן פרגמטי למכשולים האדירים והמגוונים ששחקנים תאגידיים מנסים לנווט באזורים שונים. לפני שאנחנו, תקוות האקלים, טסים הביתה לחיי הכלכלה הישנים שלנו.
